המשפחה כותבת על ואל עילי | From the Family
עילי שלי. מאיפה להתחיל?
ילד ראשון של אפרת ושלי, בריאה מופלאה שהגיעה לעולם שגרמה לנו מיד להבין שאתה משהו יחיד ומיוחד.
ואנחנו, אמא ואני, הורים צעירים וחדשים, הסתכלנו עליך ומיד החלטנו שאת הנפש שלך אנחנו לא נגביל שנהיה מסוג ההורים שמשחררים ומאפשרים לך לעשות ולחוות כל שתרצה ותבקש להגשים.
וככה… מצאנו את עצמנו בגיל 3 נוסעים יחד לגן אני ואתה עם רולר בליידס… פוגשים גננת שלא יודעת איך להכיל את זה בכלל ואז ברגע מבינה, שככה נראה ילד נדיר ומיוחד עם נפש חופשייה.
כשהיית כמעט בן 10 נפרדנו מיוש, הדוד האהוב שלך והאח הקטן שהיה לי. עילי שלי… הייתם כל כך דומים, כל כך מיוחדים, כל כך נדירים על גבול הלא שייכים לעולם הזה בכלל.
ידענו לאורך כל הדרך שאתם מאותו זן ואותו תדר מוכשרים, צבעוניים, ייחודיים, ערכיים, מוסריים מחוברים למוסיקה ועם נפש שקשה להכיל.
בשקט בשקט אני כל הזמן התפללתי שהדמיון בניכם לא יהיה כזה מדויק אבל ליקום היו תוכניות אחרות, והנה אתם נפגשים עכשיו – שתי נשמות דומות, אהובות ומחוברות שנפגשות שוב – רק הפעם ביקום אחר אי שם למעלה, בתדר אחר.
אחרי יוש כבר ידעת עמוק בפנים (מבלי שדיברנו על זה בכלל) שלחיים יש תוכניות וקצב אחר ובחרת לעוף ולפרוח. כל חלום, כל רצון וכל שאיפה. ואני, אני איפשרתי והסכמתי שתעשה כל מה שליבך מבקש. הסכמתי וזרמתי איתך על כל נסיעה, כל מסיבה, כל הנאה, כל חוויה.
וכמובן גם על האהבה, האהבה המהממת שהייתה לך. אז תודה לך, רעות יקירה על שגרמת לו לדעת ולחוות אהבת אישה. על זה שהייתם מחוייכים ושמחים על החופשות, הנסיעות והחוויות העוצמתית שידעתם בחודשים האחרונים.
רעות אהובה, את חלק מאיתנו ותמיד תישארי.
מטומטם ככל שזה יהיה, אם יש משהו שיכול אולי קצת לנחם זה בדיוק זה: הידיעה שחווית, התנסית, נסעת, טסת, נהנית, עם רעב ותאווה ענקית לחיים.
כאילו הנשמה שלך ידעה היטב שזמנך מוגבל וקצוב, ואתה צריך להספיק הרבה ומהר ככל שרק יתאפשר.
בתקופת התיכון לא הופתעתי כשאמרו עליך שאתה לא תלמיד קונבנציונאלי כי הרי היית ילד ונשמה לא קונבנציונאליים. ואחרי קצת ויכוחים ונסיונות, גם פה שחררתי והחלטתי שלי ולך לא יהיו ויכוחים על לימודים ושאני לא צורב לך את הילדות בזכרונות על מריבות של בגרויות ומבחנים.
אז ישבנו יחד ואמרתי לך ששום דבר בחיים לא משנה חוץ מצבירת חוויות. ושכל מה שקשור ללימודים ניתן לתקן ולהשלים, אבל חוויות והנאות זה משהו שלא ניתן להשלים.
ואתה כמו גדול, בדרך המיוחדת שלך, דאגת ברגע הנכון להשלים את כל הלימודים והבגרויות אבל במקביל לא לוותר על שום חוויות והתנסויות.
כולם אמרו לי: “למה אתה דוחף אותו לעשות דברים של אקסטרים?” אופניים, רולרבליידס, סקייטבורד, תופים, נגינה, גלישה… ולי לא הייתה באמת תשובה. כי לא דחפתי, אלא רק הייתי ואפשרתי.
בספטמבר האחרון לפני שנה באת אליי, כרגיל עם רעיון מפגר, שתיסע לבד לאמסטרדם וחברים יצטרפו אליך אחרי חמישה ימים.
אני ידעתי מה המשמעות אם תסע לבד ולא התלהבתי ממה שיכולתי לראות שיקרה. ואז אתה, כמו שאתה, הבאת פתרון יצירתי ואמרת לי “אבא, יש לי רעיון מעולה! אולי אתה ודריה תבואו איתי קצת ואז כשחברים שלי יגיעו אתם תעזבו”.
וכך בדיוק היה. לעצמי חשבתי מה יש לילד בן 18 לעשות בטיול עם בן 50. אבל, עילי שלי, זה היה אחד הטיולים המהממים שהיו לנו ביחד (וברוך השם היו לא מעט).
חשבתי כמה תשמח ברגע שהחברים שלך יגיעו ואני אעזוב. ככה תוכל להתפנות לבילוי אמיתי עם חבר’ה בני גילך. אבל אתה, אתה בכלל בכית כשהגיע העת שלי לעזוב. ואמרת לי: “אבא, איזה כיף היה לי איתך! אולי תשאר עוד בבקשה?” אמרת לי: “אתה חבר, אתה. לא אבא” ואני עניתי לך: “לא, ילד שלי. אני אבא שהוא גם חבר”.
כמה גאווה הבאת לי, ילד אהוב שלי. בכל מה שעשית, בכל מה שנגעת בכל מילה שדיברת. החל מהמראה ההירואי שהיה לך גבוה, חסון וחתיך ברמה אחרת. אבל בעיקר מהאישיות שהייתה לך. החמלה, ההכלה, הנתינה, הכבוד, הערכים והיחס הרגיש למבוגרים ולכל מי שרק צריך.
ככה בדיוק איחרת יום אחד לארוחת שישי אצל סבתא וסבא וישר התנצלת והסברת: “אבא, סליחה שאיחרתי, אבל עזרתי למישהו להחליף גלגל”.
ובפעם אחרת הבאת לי 100 שקל ואמרת: “אבא, שילמתי בכרטיס שלך דלק למישהי שנתקעה”. ואני ישר ידעתי, וחייכתי. זה הילד שלי, זה הבן שלי ומהחומרים האלו בדיוק עשויים המלאכים.
כמה גאווה, ילד שלי, כמה אישיות כמה הנאות וחוויות, וכן – גם כמה עוד תוכניות.
“אני רוצה לנסוע לברלין ללמוד מוסיקה”, אמרת לי, “ואז להגיע אליך ללפקדה ולחיות חיים רגועים ושלווים”.
סליחה, ילד שלי. סליחה שזה כבר לא יקרה סליחה שלא יכולתי להגן עלייך יותר שלא הייתי שם במקומך שלא יכולתי להחליף אותך.
עזרתי והייתי בכל מקום ורגע שביקשת ורצית וברגע החשוב ביותר, לא הייתי שם לצידך ואיתך. סליחה.
אתמול הגיעה אלינו מלאך בדמות נערה בת עשרים שסיפרה על הדקות האחרונות שלך. שרגע לפני שנפלת, החבאת ונעלת ארבע חיילות בתוך תא שירותים וירית בכל מי שרק ניסה להיכנס ולהתקרב עד שקיבלת כדור ברגל ונפלת. וגם אז, אתה כמו שאתה, העברת את הנשק לחייל שהיה לידך וביקשת ממנו שימשיך את הלחימה.
אבל אותך, ילד שלי, היו יכולים לנצח רק מאחור. לא היה סיכוי לאף אחד שהגיע מהפרונט. וכך היה. כדור אחד נוסף בודד מאחור דרך החלון של מחבל עוול הוא שהכניע אותך ולקח אותך ממני ומאיתנו.
קיוויתי שאולי הפעם תהיה קצת יותר פחדן ופחות גיבור שמגן ושומר על כולם, רק לא על עצמך כי אז אולי היית עדיין איתנו עכשיו אבל אתה, כמו שאתה. ככה חיית, וככה הלכת. בחשיבה דאגה וסיוע לאחר.
לכם, לכל מי שנוכח פה, כל מי שהגיע שעוטף, שנמצא, שמחבק, שמרעיף אהבה האהבה שלכם היא התדר של עילי קרן אור מלאה באהבה, אז תודה.
ולך עמית שלי, אחותך הקטנה, עילי שתמיד ידעה שכל עוד אתה לצידה היא תהיה בסדר, כי תגן עליה ותשמור מכל משמר. היא מלאה בגאווה, אהבה והערצה על מי שאתה, והיא פה תהיה בדמותך ולמען זכרונך.
עילי שלי, גם דרך פרידה ממך דאגת להשאיר לי. אני זוכר איך כשהייתי במדבר בטיול ג׳יפים, התקשרת להגיד לי: “אבא הוצאתי תקליט” ואני ישר ביקשתי שתשלח לי. שמעתי את זה באוטו במדבר, שיר של ילד בן 17, שכותב ומדבר רגש בעוצמה וחוכמה של אדם בוגר, שלם, שיודע מה הוא רוצה בחיים. שמעתי ובכיתי. עכשיו אני מבין למה בכיתי.
אז עכשיו אני נפרד ממך, ילד אהוב שלי עם המילים והניגון, שלך ושל ירון ואשלח אותך לדרכך עם מה שכתבת ושרת ובעיקר כבר ידעת והרגשת עוד בגיל 17:
“כי אני רוצה לעוף אל השמיים ואני תקוע כאן”, כתבת.
עפת ילד שלי. עפת הכי רחוק, הכי מהר הכי עוצמתי שיכולת.
אוהב אותך עילי שלי.
ילד מוכשר עם כל כך הרבה תשוקה לחיים ולאנשים ולבבות, מלא חברים, תחביבים והרפתקאות.
רצית לכבוש את העולם, ללמוד ולעשות מוזיקה, לטייל, לרקוד, לגלוש, לחוות, ולעוף על החיים.
רק בשבוע שעבר אמרת לי שאתה מרגיש שאתה מבזבז את זמנך שם, ואתה רוצה לעבוד בשלוש עבודות כמו אב לארבעה ילדים, לקרוע את התחת ופשוט לטייל בעולם, ולנסוע ללמוד מוזיקה בברלין.
רצית כל כך הרבה ולא היה לי ספק שתצליח לכבוש פסגות רבות ויותר. מבקשת את סליחתך שלא הספקנו לתת לך להגשים זאת.
עילי שלי, האהבה שעוטפת אותנו מרגע הבשורה הקשה הזו רק מוכיחה את מי שהיית. כל החברים המדהימים והמיוחדים שלך, אנשי אהבה, לא מפסיקים לדבר על איזו קרן אור היית בכל מקום, כמה עזרת, כמה נתת, כמה הצחקת.
היית החבר הכי טוב עם נתינה, אהבת ושמחת חיים ענקית.
בכל מקום התאהבו בך, גם המורות והגננות, למרות שעשית להן חיים לא קלים בכלל, בלשון המעטה. היית פשוט מגנט רב עוצמה.
מנסה מעט להתנחם בזה שבאמת הספקת לחוות ולעשות לא מעט. יום בחייך היה כמו חודש ובחצי השנה האחרונה ראיתי.
גיבור שלנו, הלוואי והיית פחות כזה, אבל לא יכולת אחרת. איך הגנת על חבריך ליחידה, שאותם הכרת זמן כל כך קצר. בקשת מהם להסתתר בשירותים ויצאת להגן והלחם בכל הכוח, תוך כדי שבקשת מהם להשאר בבטחה ולא לצאת גם אם יקרה לך משהו. אין גיבור כזה!
מבקשת סליחה ומחילה על שנה לא קלה ומבטיחה לך לעשות הכל כדי…
מה שנשאר לי לאמר לך זה תודה ענקית. כמה אני מטורפת עליך, על מי שהיית, על מה שלמדת אותי ואת כולנו, ועל האהבה שנתת.
תודה על 18 שנים ועשרה חודשים הכי טובות שהיו לכולנו. הייתה לי זכות כל כך גדולה שהיית ילד שלי.
נוח על משכבך בשלום, מלאך שלי. מקווה שסבא פינקי ויוש קבלו אותך ודואגים לך. בטוחה שיוש ואתה מרימים שם מסיבות של החיים ועפים ומרחפים יחדיו.
היה רגוע ושליו. מבטיחה שנתחזק כולנו ונשמור על עמיתוש, על סבתא עליה וסבתא רוזי, על סבא שוע ועל עצמנו ונמשיך את דרכך ואת שמחת חייך לעד.
מטורפת עליך, אמא.
עילי שלי .
אני אפילו לא מתחילה לעכל את המופרכות בסיטואציה הזו, בה אני נושאת דברים לזכרך.
אתה האחיין הראשון שלי, ולא רבות יכולות להתפאר בלהיות דודות גאות לאחיין כל כך יוצא דופן כמוך.
יכולתי לעמוד כאן ולדבר על תכונותיך המדהימות, אבל הדבר יארך זמן רב. לכן חשבתי על לקרוא מילים שכתבו אנשים ברוכי כשרון ממני. וגם כאן, הייתה ההתלבטות קשה. חשבתי על לקרוא מילים שכתב נתן יונתן, שגם הוא אבד את בנו באוקטובר ארור אחר, אבל בסוף חזרתי שוב ושוב לבחירה הראשונה – שיר שאותו אהב במיוחד דודך המופלא אודי, שאליו היית כל כך קשור, ושלפני תשע שנים עזב אותנו אף הוא. הוא נקרא ״יפוי כוח״, נכתב על ידי דוד אבידן, וחלקו חרוט על מצבתו:
ייפוי כוח / דוד אבידן [לכל מאן דבעי] מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה בעול הבדידות הגדולה והייאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת. בלילות בהירים האוויר צונן ולפעמים בלילות מעוננים גם כן, ויורד גשם ויש חמסינים וגופות יפים וגם פנים, שעתים מחייכים ועתים לא, לפעמים בגללה, לפעמים בגללו. הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים, מלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים, לפעמים שונאים, לפעמים אוהבים, יש מעט ידידים ובעיקר אויבים, אבל יש תשוקה חזקה לזרום, כמו נהר, יחידי, לאור היום, להישאר צעיר תמיד ולחלום על קצב נועז לאור היום, כמו נהר, יחידי, לזרום, לזרום, רק גופנו זקן מיום ליום. מה שמצדיק יותר מכל את החלום, את הייאוש הגדול, את הידיעה שאין כל הצדקה ואת חיפושה מחדש כל דקה את ההתפעמות ואת המועקה, מה שמצדיק יותר מכל, מה שמצדיק את הייאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת. רק גופנו זקן מיום ליום, ואנחנו נהר לאור היום, לזרום יחידי, יחידי לזרום, מה שמצדיק, שמצדיק את החלום, מה שמצדיק את הייאוש הגדול, מה שמצדיק יותר מכל. [נ.ב.] הלילות בהירים והאוויר צונן, יש עוצמה ויש מרץ ואהבה אין, וכבר אין חיוך וכבר אין מילים, מלאכים בסולם לא יורדים לא עולים השירים, כדרכם, אינם מגלים אלא את הניתן להאמר במילים, ולכן את עצמם מראש צוק מפילים אל הים הגדול, ושם הגלים עולים ויורדים, יורדים ועולים.
אנחנו נשאר כאן בלעדיך, להמשיך את הנשיאה המוזרה בעול הבדידות הגדולה, יודעים שאכן אין כל הצדקה, וננוע בין היאוש הגדול לחלום, שיום אחד עוד נשוב ונפגש.
ועד אותו יום, אני עצמי אמשיך לקוות שאכן אתה נמצא עם אודי שלנו, ששומר עליך, ושניכם, צעירים תמיד, שלווים ושלמים.
ומהיכן שהנך, שמור על אבא ואמא ועמית.
אני אוהבת אותך ואתגעגע לנצח.