המשפחה כותבת על ואל עילי | From the Family
ילד מוכשר עם כל כך הרבה תשוקה לחיים ולאנשים ולבבות, מלא חברים, תחביבים והרפתקאות.
רצית לכבוש את העולם, ללמוד ולעשות מוזיקה, לטייל, לרקוד, לגלוש, לחוות, ולעוף על החיים.
רק בשבוע שעבר אמרת לי שאתה מרגיש שאתה מבזבז את זמנך שם, ואתה רוצה לעבוד בשלוש עבודות כמו אב לארבעה ילדים, לקרוע את התחת ופשוט לטייל בעולם, ולנסוע ללמוד מוזיקה בברלין.
רצית כל כך הרבה ולא היה לי ספק שתצליח לכבוש פסגות רבות ויותר. מבקשת את סליחתך שלא הספקנו לתת לך להגשים זאת.
עילי שלי, האהבה שעוטפת אותנו מרגע הבשורה הקשה הזו רק מוכיחה את מי שהיית. כל החברים המדהימים והמיוחדים שלך, אנשי אהבה, לא מפסיקים לדבר על איזו קרן אור היית בכל מקום, כמה עזרת, כמה נתת, כמה הצחקת.
היית החבר הכי טוב עם נתינה, אהבת ושמחת חיים ענקית.
בכל מקום התאהבו בך, גם המורות והגננות, למרות שעשית להן חיים לא קלים בכלל, בלשון המעטה. היית פשוט מגנט רב עוצמה.
מנסה מעט להתנחם בזה שבאמת הספקת לחוות ולעשות לא מעט. יום בחייכ היה כמו חודש ובחצי השנה האחרונה ראיתי.
גיבור שלנו, הלוואי והיית פחות כזה, אבל לא יכולת אחרת. איך הגנת על חבריך ליחידה, שאותם הכרת זמן כל כך קצר. בקשת מהם להסתתר בשירותים ויצאת להגן והלחם בכל הכוח, תוך כדי שבקשת מהם להשאר בבטחה ולא לצאת גם אם יקרה לך משהו. אין גיבור כזה!
מבקשת סליחה ומחילה על שנה לא קלה ומבטיחה לך לעשות הכל כדי…
מה שנשאר לי לאמר לך זה תודה ענקית. כמה אני מטורפת עליך, על מי שהיית, על מה שלמדת אותי ואת כולנו, ועל האהבה שנתת.
תודה על 18 שנים ועשרה חודשים הכי טובות שהיו לכולנו. הייתה לי זכות כל כך גדולה שהיית ילד שלי.
נוח על משכבך בשלום, מלאך שלי. מקווה שסבא פינקי ויוש קבלו אותך ודואגים לך. בטוחה שיוש ואתה מרימים שם מסיבות של החיים ועפים ומרחפים יחדיו.
היה רגוע ושליו. מבטיחה שנתחזק כולנו ונשמור על עמיתוש, על סבתא עליה וסבתא רוזי, על סבא שוע ועל עצמנו ונמשיך את דרכך ואת שמחת חייך לעד.
מטורפת עליך, אמא.
עילי שלי. מאיפה להתחיל?
ילד ראשון של אפרת ושלי, בריאה מופלאה שהגיעה לעולם שגרמה לנו מיד להבין שאתה משהו יחיד ומיוחד.
ואנחנו, אמא ואני, הורים צעירים וחדשים, הסתכלנו עליך ומיד החלטנו שאת הנפש שלך אנחנו לא נגביל שנהיה מסוג ההורים שמשחררים ומאפשרים לך לעשות ולחוות כל שתרצה ותבקש להגשים.
וככה… מצאנו את עצמנו בגיל 3 נוסעים יחד לגן אני ואתה עם רולר בליידס… פוגשים גננת שלא יודעת איך להכיל את זה בכלל ואז ברגע מבינה, שככה נראה ילד נדיר ומיוחד עם נפש חופשייה.
כשהיית כמעט בן 10 נפרדנו מיוש, הדוד האהוב שלך והאח הקטן שהיה לי. עילי שלי… הייתם כל כך דומים, כל כך מיוחדים, כל כך נדירים על גבול הלא שייכים לעולם הזה בכלל.
ידענו לאורך כל הדרך שאתם מאותו זן ואותו תדר מוכשרים, צבעוניים, ייחודיים, ערכיים, מוסריים מחוברים למוסיקה ועם נפש שקשה להכיל.
בשקט בשקט אני כל הזמן התפללתי שהדמיון בניכם לא יהיה כזה מדויק אבל ליקום היו תוכניות אחרות, והנה אתם נפגשים עכשיו – שתי נשמות דומות, אהובות ומחוברות שנפגשות שוב – רק הפעם ביקום אחר אי שם למעלה, בתדר אחר.
אחרי יוש כבר ידעת עמוק בפנים (מבלי שדיברנו על זה בכלל) שלחיים יש תוכניות וקצב אחר ובחרת לעוף ולפרוח. כל חלום, כל רצון וכל שאיפה. ואני, אני איפשרתי והסכמתי שתעשה כל מה שליבך מבקש. הסכמתי וזרמתי איתך על כל נסיעה, כל מסיבה, כל הנאה, כל חוויה.
וכמובן גם על האהבה, האהבה המהממת שהייתה לך. אז תודה לך, רעות יקירה על שגרמת לו לדעת ולחוות אהבת אישה. על זה שהייתם מחוייכים ושמחים על החופשות, הנסיעות והחוויות העוצמתית שידעתם בחודשים האחרונים.
רעות אהובה, את חלק מאיתנו ותמיד תישארי.
מטומטם ככל שזה יהיה, אם יש משהו שיכול אולי קצת לנחם זה בדיוק זה: הידיעה שחווית, התנסית, נסעת, טסת, נהנית, עם רעב ותאווה ענקית לחיים.
כאילו הנשמה שלך ידעה היטב שזמנך מוגבל וקצוב, ואתה צריך להספיק הרבה ומהר ככל שרק יתאפשר.
בתקופת התיכון לא הופתעתי כשאמרו עליך שאתה לא תלמיד קונבנציונאלי כי הרי היית ילד ונשמה לא קונבנציונאליים. ואחרי קצת ויכוחים ונסיונות, גם פה שחררתי והחלטתי שלי ולך לא יהיו ויכוחים על לימודים ושאני לא צורב לך את הילדות בזכרונות על מריבות של בגרויות ומבחנים.
אז ישבנו יחד ואמרתי לך ששום דבר בחיים לא משנה חוץ מצבירת חוויות. ושכל מה שקשור ללימודים ניתן לתקן ולהשלים, אבל חוויות והנאות זה משהו שלא ניתן להשלים.
ואתה כמו גדול, בדרך המיוחדת שלך, דאגת ברגע הנכון להשלים את כל הלימודים והבגרויות אבל במקביל לא לוותר על שום חוויות והתנסויות.
כולם אמרו לי: “למה אתה דוחף אותו לעשות דברים של אקסטרים?” אופניים, רולרבליידס, סקייטבורד, תופים, נגינה, גלישה… ולי לא הייתה באמת תשובה. כי לא דחפתי, אלא רק הייתי ואפשרתי.
בספטמבר האחרון לפני שנה באת אליי, כרגיל עם רעיון מפגר, שתיסע לבד לאמסטרדם וחברים יצטרפו אליך אחרי חמישה ימים.
אני ידעתי מה המשמעות אם תסע לבד ולא התלהבתי ממה שיכולתי לראות שיקרה. ואז אתה, כמו שאתה, הבאת פתרון יצירתי ואמרת לי “אבא, יש לי רעיון מעולה! אולי אתה ודריה תבואו איתי קצת ואז כשחברים שלי יגיעו אתם תעזבו”.
וכך בדיוק היה. לעצמי חשבתי מה יש לילד בן 18 לעשות בטיול עם בן 50. אבל, עילי שלי, זה היה אחד הטיולים המהממים שהיו לנו ביחד (וברוך השם היו לא מעט).
חשבתי כמה תשמח ברגע שהחברים שלך יגיעו ואני אעזוב. ככה תוכל להתפנות לבילוי אמיתי עם חבר’ה בני גילך. אבל אתה, אתה בכלל בכית כשהגיע העת שלי לעזוב. ואמרת לי: “אבא, איזה כיף היה לי איתך! אולי תשאר עוד בבקשה?” אמרת לי: “אתה חבר, אתה. לא אבא” ואני עניתי לך: “לא, ילד שלי. אני אבא שהוא גם חבר”.
כמה גאווה הבאת לי, ילד אהוב שלי. בכל מה שעשית, בכל מה שנגעת בכל מילה שדיברת. החל מהמראה ההירואי שהיה לך גבוה, חסון וחתיך ברמה אחרת. אבל בעיקר מהאישיות שהייתה לך. החמלה, ההכלה, הנתינה, הכבוד, הערכים והיחס הרגיש למבוגרים ולכל מי שרק צריך.
ככה בדיוק איחרת יום אחד לארוחת שישי אצל סבתא וסבא וישר התנצלת והסברת: “אבא, סליחה שאיחרתי, אבל עזרתי למישהו להחליף גלגל”.
ובפעם אחרת הבאת לי 100 שקל ואמרת: “אבא, שילמתי בכרטיס שלך דלק למישהי שנתקעה”. ואני ישר ידעתי, וחייכתי. זה הילד שלי, זה הבן שלי ומהחומרים האלו בדיוק עשויים המלאכים.
כמה גאווה, ילד שלי, כמה אישיות כמה הנאות וחוויות, וכן – גם כמה עוד תוכניות.
“אני רוצה לנסוע לברלין ללמוד מוסיקה”, אמרת לי, “ואז להגיע אליך ללפקדה ולחיות חיים רגועים ושלווים”.
סליחה, ילד שלי. סליחה שזה כבר לא יקרה סליחה שלא יכולתי להגן עלייך יותר שלא הייתי שם במקומך שלא יכולתי להחליף אותך.
עזרתי והייתי בכל מקום ורגע שביקשת ורצית וברגע החשוב ביותר, לא הייתי שם לצידך ואיתך. סליחה.
אתמול הגיעה אלינו מלאך בדמות נערה בת עשרים שסיפרה על הדקות האחרונות שלך. שרגע לפני שנפלת, החבאת ונעלת ארבע חיילות בתוך תא שירותים וירית בכל מי שרק ניסה להיכנס ולהתקרב עד שקיבלת כדור ברגל ונפלת. וגם אז, אתה כמו שאתה, העברת את הנשק לחייל שהיה לידך וביקשת ממנו שימשיך את הלחימה.
אבל אותך, ילד שלי, היו יכולים לנצח רק מאחור. לא היה סיכוי לאף אחד שהגיע מהפרונט. וכך היה. כדור אחד נוסף בודד מאחור דרך החלון של מחבל עוול הוא שהכניע אותך ולקח אותך ממני ומאיתנו.
קיוויתי שאולי הפעם תהיה קצת יותר פחדן ופחות גיבור שמגן ושומר על כולם, רק לא על עצמך כי אז אולי היית עדיין איתנו עכשיו אבל אתה, כמו שאתה. ככה חיית, וככה הלכת. בחשיבה דאגה וסיוע לאחר.
לכם, לכל מי שנוכח פה, כל מי שהגיע שעוטף, שנמצא, שמחבק, שמרעיף אהבה האהבה שלכם היא התדר של עילי קרן אור מלאה באהבה, אז תודה.
ולך עמית שלי, אחותך הקטנה, עילי שתמיד ידעה שכל עוד אתה לצידה היא תהיה בסדר, כי תגן עליה ותשמור מכל משמר. היא מלאה בגאווה, אהבה והערצה על מי שאתה, והיא פה תהיה בדמותך ולמען זכרונך.
עילי שלי, גם דרך פרידה ממך דאגת להשאיר לי. אני זוכר איך כשהייתי במדבר בטיול ג׳יפים, התקשרת להגיד לי: “אבא הוצאתי תקליט” ואני ישר ביקשתי שתשלח לי. שמעתי את זה באוטו במדבר, שיר של ילד בן 17, שכותב ומדבר רגש בעוצמה וחוכמה של אדם בוגר, שלם, שיודע מה הוא רוצה בחיים. שמעתי ובכיתי. עכשיו אני מבין למה בכיתי.
אז עכשיו אני נפרד ממך, ילד אהוב שלי עם המילים והניגון, שלך ושל ירון ואשלח אותך לדרכך עם מה שכתבת ושרת ובעיקר כבר ידעת והרגשת עוד בגיל 17:
“כי אני רוצה לעוף אל השמיים ואני תקוע כאן”, כתבת.
עפת ילד שלי. עפת הכי רחוק, הכי מהר הכי עוצמתי שיכולת.
אוהב אותך עילי שלי.
עילי שלי .
אני אפילו לא מתחילה לעכל את המופרכות בסיטואציה הזו, בה אני נושאת דברים לזכרך.
אתה האחיין הראשון שלי, ולא רבות יכולות להתפאר בלהיות דודות גאות לאחיין כל כך יוצא דופן כמוך.
יכולתי לעמוד כאן ולדבר על תכונותיך המדהימות, אבל הדבר יארך זמן רב. לכן חשבתי על לקרוא מילים שכתבו אנשים ברוכי כשרון ממני. וגם כאן, הייתה ההתלבטות קשה. חשבתי על לקרוא מילים שכתב נתן יונתן, שגם הוא אבד את בנו באוקטובר ארור אחר, אבל בסוף חזרתי שוב ושוב לבחירה הראשונה – שיר שאותו אהב במיוחד דודך המופלא אודי, שאליו היית כל כך קשור, ושלפני תשע שנים עזב אותנו אף הוא. הוא נקרא ״יפוי כוח״, נכתב על ידי דוד אבידן, וחלקו חרוט על מצבתו:
ייפוי כוח / דוד אבידן [לְכָל מָאן דְּבָעֵי] מָה שֶׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בָּעֹל הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת. בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מְעֻנָּנִים גַּם כֵּן, וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים, שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא, לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ. הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וַחֲסַר עַרְפִּלִּים, מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים, לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים, יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים, אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם, כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם, לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם, כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם, רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם. מָה שֶׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה וְאֶת חִפּוּשָׂהּ מֵחָדָשׁ כָּל דַּקָּה אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה, מָה שֶׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל, מָה שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת. רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם, וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם, לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם, מָה שֶׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם, מָה שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, מָה שֶׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל. [נ.ב.] הַלֵּילוֹת בְּהִירִים וְהָאֲוִיר צוֹנֵן, יֵשׁ עָצְמָה וְיֵשׁ מֶרֶץ וְאַהֲבָה אֵין, וּכְבָר אֵין חִיּוּךְ וּכְבָר אֵין מִלִּים, מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים לֹא עוֹלִים הַשִּׁירִים, כְּדַרְכָּם, אֵינָם מְגַלִּים אֶלָּא אֶת הַנִּתָּן לְהֵאָמֵר בְּמִלִּים, וְלָכֵן אֶת עַצְמָם מֵרֹאשׁ צוּק מַפִּילִים אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, וְשָׁם הַגַּלִּים עוֹלִים וְיוֹרְדִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים.
אנחנו נשאר כאן בלעדיך, להמשיך את הנשיאה המוזרה בעול הבדידות הגדולה, יודעים שאכן אין כל הצדקה, וננוע בין היאוש הגדול לחלום, שיום אחד עוד נשוב ונפגש.
ועד אותו יום, אני עצמי אמשיך לקוות שאכן אתה נמצא עם אודי שלנו, ששומר עליך, ושניכם, צעירים תמיד, שלווים ושלמים.
ומהיכן שהנך, שמור על אבא ואמא ועמית.
אני אוהבת אותך ואתגעגע לנצח.
אני רחוקה מלהאמין שאני כותבת את זה, אני מרגישה בסיוט. חלום בלהות. הכל צף לי שוב. כל הכאב שכבר עברתי בעבר. אני כואבת. הלב נשבר. עילי שלנו, ילד עם שיער זהב, הנסיך הקטן שלי, שאני מכירה מהיום שנולד, כבר לא איתנו יותר. עד שלא ראיתי את ההודעה עוד הייתה בי תקווה שאולי הסיוט לא אמיתי, אולי זאת טעות, הרי המשפחה שלי כבר חוותה טרגדיה אחת לפני 9 שנים, כבר יש אצלנו הורים שקברו ילד, סבתא שקברה נכד, בן דוד שכבר לא איתנו יותר, אז למה זה שוב קורה?
ברגעים כאלה כל מה שאתה רוצה זה לספר לכולם על מי הוא היה, שכמה שיותר אנשים יבינו את גודל החלל, אז עילי ״הנסיך שלי״, ככה תמיד קראתי לו, הילד החתיך, עם שמחת החיים, עם הרצון הענק לחיות כל רגע במלואו, היה ילד מבוגר מגיל קטן, תמיד שאלתי אותו ״למה לעזאזל אתה לא ילד? למה אתה מתנהג כמו מבוגר? לאן אתה ממהר?״ והיום אני מבינה, יש דברים שהנשמה פשוט יודעת.
יש בי נחמה שכמו אודי שלי, גם עילי שלי חי חיים מאושרים ומלאים כמו שהוא רצה. בדרך שהוא רצה. הספיק מה שאנשים לא מספיקים בחיים שלמים. אני גאה בו ואוהבת אותו על כל מי שהיה ושתמיד יהיה בלבי. למדתי ממנו הרבה על החיים.
לפני שנה, בסוכות הקודם, עילי בא אלינו לפני הגיוס ובאמצע שנת שירות, פתאום ראיתי גבר. לוחם. שאוהב את ארץ ישראל ומבין שאם לא הוא אז מי? מי ישמור עלינו?
פחדתי עליו כל כך, היה בו את הזיק שיש בגיבור ולא רציתי שיהיה גיבור. רציתי שהוא יהיה חי, הבטן התהפכה לי באותו רגע אבל הוא צדק, המדינה שלנו שנים נבנית על גיבורים כמוהו. בפסח האחרון הוא בא אלינו שוב, הפעם כבר חייל ואמר שהוא מרגיש שיקרה לו משהו בצבא בחצי צחוק. פחדתי שוב. אבל אז חשבתי שבטח כל מי שמתגייס לקרבי במדינה שלנו מרגיש ככה, לא? הרי כל שנה מחדש אנחנו מגדילים את כמות החללים הגיבורים, אז איך אפשר להיות לוחם מבלי להרגיש ככה? אבל הוא צדק. לצערי. הוא צדק. הלוואי שהיה טועה.
אני רק מבקשת שיבוא פעם אחת נוספת לארוחת ששי, שישים את הראש שלו על הרגליים שלי רק פעם אחת נוספת ושאני אעשה לו תרגילים מרגיעים על המצח, איך כל ההיפראקטיביות שלו הייתה הולכת ברגעים כאלה ונשאר רק רוגע מוחלט, חשבתי שבזכותו יום אחד אפתח שיטה כזאת. רק רוצה עוד שיחה אחת עם המוח המיוחד והחכם שלו, עם הנפש המבוגרת שלעולם לא הבנתי איך מילים ותובנות כאלה יוצאות מילד קטן כל כך. רק רוצה עוד פעם אחת חיבוק ממך, נסיך שלי.
עילי שלי, הלוואי שתביא למשפחה נחמה מלמעלה, שתדע שאתה צדיק, אתה נפלת כששמרת עלינו, כולנו חייבים לך את חיינו, אני רוצה להאמין שלא סבלת שהלכת עם חיוך שתמיד תלווה אותנו ואותי, כמו שאני מרגישה את אודי תמיד לצידי, אני אוהבת אותך והלוואי שהייתי יכולה לשמור עליך רק עוד קצת, תדע לך שבראש שלי הסיפור שלך היה אחרת לגמרי.
הלו, גיבור שלי, כאן פאפס.
מי שמכיר אותי יודע שתמיד יש לי מה להגיד כמעט על כל דבר, אבל אין לי. נגמר לי. ריק לי.
כן, החיים ממשיכים ואנחנו נמשיך אותם. וכן, אני נוסע, וכן, אני חוזר, וכן, אני מבלה, וכן, אני מכריח את עצמי. אבל אין טעם בפה. אין כיף אמיתי.
הבנות כבר השתחררו, הבנים בדרך להשתחרר. חלקם כבר בדרך לטיול הגדול. זה היה הדיבור בינינו – שאני אצטרף אליך לחלק ממנו.
נו, באמת אני מאחל לכולם שיעופו על החיים, שיחיו כמו עילי, אבל זה הורג אותי.
“הוא נשאר בן 20,
והזמן חלף.
זמן שלא נגע בפניו,
זמן בלעדיו”.
—–
לא יודע אם להגיד תודה לאלוהים. בעצם, יודע להגיד “לא תודה” לאלוהים.
החיים העבירו אותנו לא מעט קשיים: יוש, אמא שתהיה בריאה ואז – הוא כנראה הרגיש שזה לא מספיק אז הוא לקח לי אותך.
ואני באמת משתדל …
לא כל יום זה מצליח.
—-
לפני מספר חודשים היינו בתחקיר הרשמי על הבוקר הנורא. אי אפשר להבין מה קרה שם. אי אפשר להבין את גודל הכישלון. אי אפשר להבין את הדיסוננס בין השיחה שהייתה לנו בערב – “אבא, אני לא מתאים לצבא” לבין פרץ הגבורה ואיך שתפקדת באותן שעות ראשונות.
אני מאוד מקווה שיש איזה שהוא סדר בכאוס, כי אני לא מבין אותו. אבל כנראה שכל אחד מגיע למקום שבו הוא אמור להיות.
כנראה שיש סיבה. שהיית אמור להיות בדיוק באותו מקום, בדיוק באותה שעה, כדי לעשות בדיוק את מה שעשית.
—-
לא שלא ידעתי את זה לפני, אבל השנתיים האלה הכירו לי כל כך הרבה אנשים שאתה הכרת – שהכירו אותך, שנגעת בהם, ולו לכמה דקות.
– מלצרית בת 30, שאין לי שום מושג מתי ואיך הכרת אותה, שבה פתאום עם החשבון ומחבקת אותי ומדברת עליך.
– אנשים בים שעוצרים אותי.
– תלמידים, מורים, מבוגרים, גולשים – שאני ממש לא מבין איך בפערי גילאים כאלה הגעת גם אליהם וללב שלהם.
המילים. המילים של השירים שלך ושל ירון. איך בגיל כזה יצאו כאלה מילים וכאלה שירים?
הולך הרבה להופעות וחושב שאתה היית צריך להיות על הבמה, וכל הזמן שואל את עצמי עד לאן היית מגיע…
“אין דרך אל האושר, כי הדרך היא האושר. בורחים מהמציאות ונכנסים מזה לכושר”
“אני עוד לא 100 אבל כבר לא 50 כי עברתי את נקודת האל-חזור”
טקסטים, במלוא האובייקטיביות כמובן , שלא תואמים גיל. אבל כבר מגיל שנה אתה לא תואם גיל.
—-
היה לי את הכבוד הכי גדול בעולם – לחנך אותך ולגדל אותך ואני יודע שלא הרבה זוכים לכבוד כזה.
לנקודת האור הזו.
ברוך השם, הסתיימה המלחמה כל מי שיכל חזר הביתה. וכל אלה הגיבורים ששוכבים פה לידך – יש חלק ענק בהצלה של המון אנשים. אין מעשה יותר נשגב מלהקריב את החיים כדי להציל אנשים אחרים.
—-
אני רוצה אותך פה איתי. אני רוצה לראות אותך גדל.
לא יקרה.
מצדיע, אוהב, בוכה.
פאפס